טיול למדגסקר – התנין חסר המזל מאת: חן כץ מדריך טיולים

האי מדגסקר הינו הרביעי בגודלו בעולם ולמטייל בו בטיול למדגסקר, הוא מציע חוויות, מראות וטעמים אשר אינם מביישים יבשת

אחד המקומות החביבים עלי בעולם הוא האי מדגסקר. לשמחתי, בשנים האחרונות יוצא לי לפקוד את האי מדי שנה במסגרת טיולים מאורגנים למדגסקר שאני מדריך. האי מדגסקר הינו הרביעי בגודלו בעולם ולמטייל בו בטיול למדגסקר, הוא מציע חוויות, מראות וטעמים אשר אינם מביישים יבשת. במהלך תנועת הלוחות הטקטוניים, היה האי "לחוץ" בין הודו לאפריקה, מהן התנתק לפני כ-150 מיליון שנה.

כיום מדגסקר מרוחק מאפריקה כ-400 קילומטרים, בנקודה הצרה ביותר המפרידה ביניהם, על ידי רצועה ימית המכונה "תעלת מוזמביק". בין מדגסקר והודו מפריד האוקיינוס ההודי. בטיול למדגסקר נחשף למגוון העצום של המינים, הן מעולם הצומח והן מהעולם החי אשר משאיר את חובבי הטבע המבקרים באי פעורי פה. גם המגוון הנופי הוא עצום. באי ניתן להלך במדבריות אבן חול, על משטחי גיר קרסטי, קילוחי לבה, חופים נידחים מצופים חול לבן, יערות גשם ירוקי עד ועוד. במידה רבה, המראות אשר באי, כאילו משמרים את מוצאו.

יש הרבה ניחוחות אתניים ותרבותיים אפריקנים בצידו המערבי של האי, זה הפונה לכיוון אפריקה. לעומת זה, בצידו המזרחי של האי, זה הפונה לאסיה, נחוש ונראה את המוטיב אסייתי, הן בתווי פני האוכלוסייה והן במנהגיהם. כך גם בעולם הצומח והחי. עם זאת, כמות המינים, הן מהחי והן מהצומח, אשר הינם אנדמיים (ניתן לראותם רק על האי ולא בשום מקום אחר בעולם) הוא מהגדולים בעולם, ועל פי מספר המינים החדשים המתגלים למדע על האי מדי שנה, כנראה "יוכתר" הגדול מכולם. בטיול למדגסקר נראה צמחים טורפים, סחלבים מזדחלים, שורשי אוויר ביערות הגשם ועשרות מיני קקטוסים במדבריות. יותר מחצי כמות מיני הזיקיות הקיימות על פני כדור הארץ נמצאות במדגסקר, מהן באורך אמה (!) ומהן בגודל ציפורן זרת. עטלפי פירות עצומים, אשר פעילים גם בשעות היום, תלויים על ענפי יערות הגשם.

מגוון החרקים הוא גדול במיוחד, רבים משמשים מזון, גם לאוכלוסייה האנושית של האי, במיוחד נחילי הארבה העצומים. אלה נוחתים בשדות ומאפילים את היום בכסותם את פני השמש. האנשים אשר בשדותיהם נוחת הארבה, יוצאים מביתם ודלי בידם, פוסעים אל שדותיהם בשוויון נפש להביא שלל. ארבה מטוגן יהיה מנת שולחנם בארוחת הערב. ללא ספק שבטיול מאורגן למדגסקר, על כל המראות הללו (ועוד רבים שקצרה היריעה מלציינם), מעפילים הלמורים, שהפכו ובצדק לסמל של האי. כיצד הגיעו אלה אל האי, עדיין לא ברור. דבר אחד ברור, כשהתנתק האי מדגסקר מיבשת אפריקה והודו, עוד לא היו למורים בעולם. התובנות העולות מעובדה מדהימה זו ברורות, מתישהו הפליגו הקיפופאים הללו למדגסקר דרך הים. (למורים הינם פרימאטים פרימיטיביים, מין "קופים של פעם" יש המכנים אותם פרוסימיאנים, או קיפופאים. טעות ברבים החושבים אותם לסנאים, או חתולים.)

החוקרים סבורים שלפני 45 מיליון שנה שטף נהר הזמבזי הגדול הנשפך מחופי אפריקה אל הרצועה הימית של תעלת מוזמביק. בסחף האדיר שלו היו עצי פרי גדולים ועליהם למורים ופירות. אלה נשטפו אל הים הפתוח והגיעו אל האי, מדהים. כמה הייתי משלם בכדי להיות שותף להפלגה זו! מכל מקום, קרוב למאה מינים ותתי מינים של היונקים החביבים האלה מקפצים ברחבי האי, חלקם ביערות הגשם, חלקם במדבר, וחלקם בשטחים שבין לבין. חלקם אוכלי עלים, חלקם פירות, חלקם זרעים, חלקם פעילים יומיים, חלקם פעילים ליליים, וחלקם אוכלי חרקים ונראים כמו גרמלינס. נקבות למורי הקטה (המלך ג'וליאן מהסרט מדגסקר) נושאות את גוריהן על גבן במהלך חודש ספטמבר, מראה משובב במיוחד שניתן לראות בטיול למדגסקר.

לא פחות מעניינים הם האנשים החיים באי. האדם הראשון הגיע אל האי לפני אלפיים שנה. היו אלה אינדונזים דווקא, האפריקאים הגיעו מאוחר יותר. במשך 500 שנה הרגו המתיישבים החדשים על האי את כל החיות היותר גדולות מהם. עוף הפיל, למור בגודל גורילה, ועוד הרבה מינים, נעלמו מהעולם עם הגעת האדם לאי, היות ולא היו בשום מקום אחר. תנינים הם האחרונים הגדולים שעוד שרדו באי. אגב, חלק מאוצר החי של האי נעלם לפני עשרות שנים בלבד ורבים מהמינים שם בסכנת הכחדה אמיתית. כך גם קרה ליערות, שהלכו ונכרתו ללא הבחנה, לצורכי הרחבת קרקעות חקלאיות לגידולי אורז, תוצאה של גידול טבעי של האוכלוסייה. לאחר שהאינדונזים והאפריקנים פקדו את האי, אשר ממוקם ממש על הנתיב הימי אשר חיבר את העולם עם הודו וסין, הגיעו אל האי פורטוגזים, סוחרי עבדים ערבים, פיראטים, אשר נרדפו באיים הקארביים ומצאו מסתור באי (אפילו הקימו עליו ממלכה), בריטים, צרפתים (כמעט יהודים, ראו תוכנית מדגסקר של אייכמן, שלב קצר לפני הפתרון הסופי), כל אלה מעורבבים באוכלוסיית האי היום, הם ומנהגיהם, וכמובן שפתם ואת כולם נחשוף לפני המטיילים שלנו בטיול למדגסקר. בשנה שעברה, בעת ביקורי באי, שהיתי באזור שמורת סידקי הקארסט, אזור אשר נקרא אנקרננה.

מדי יום היינו יוצאים מהלודג' בו שהינו ועושים את דרכנו אל גושי הסלע האדירים בכדי להלך על הגשרים התלויים ולהביט אל התהומות הסדוקים אשר למרגלותינו. הדרך עברה מספר כפרים שבהם התגוררו מקומיים ממוצא אפריקאני. באזור זה מגדלים המקומיים עצי קשיו, דורה וירקות בחקלאות קיומית. מספר נהרות חוצים את האזור ובהם יש דגה, אשר מתווספת לתפריט המקומי. ליד אחד הכפרים ראינו התרחשות גדולה, התקהלות שהייתה מלווה בריקודים סוערים וקפיצות של הנוכחים. מיד פנינו אל המקום בכדי לחזות במופע האנתרופולוגי, יהיה אשר יהיה. בליבי קיוויתי, שהנה זכינו להשתתף בטקס המיוחד לחלק מתושבי מדגסקר המכונה בשפה המלגשית "פאמאדיחאנה". טקס זה שותפים בו רבים מבני הכפר ומטרתו העיקרית הוא שמירת הקשר עם המתים, קרובי משפחתם. במהלך הטקס פותחים את הקברים ומוציאים את גופות המתים. סוחבים כל מת אל חיק משפחתו ומושיבים אותו על אחת הספות או הכיסאות בבית. משפחתו מדברת אליו, מתייעצת איתו, ובסופו של דבר מחליפים את תכריכיו ומשיבים אותו אל קיברו לעוד שנה. טקס מלבב בהחלט. כשהגענו אל לב ההמולה, יצאנו מהרכבים ופילסנו דרכנו דרך ההמון אל לב המעגל. במרכז של המעגל שכב תנין ענק ומקל תקוע בפיו. המקומיים הפסיקו לרגע את ריקודם הפרוע בכדי לספר לנו שבלילה, יצא תנין מהנהר הסמוך ונכנס לכפר לחפש אוכל, לרוב גדי או כבש משמש למזונו. הזוחל חסר המזל נפגש באישה, שצרחותיה הוציאו את האנשים מבתיהם.

במצ'טות, קלשונים, מעדרים ומקושים הסיפור הסתיים וסופו של הזוחל הגדול היה מר ונמהר. הקטע היה החגיגות הפרועות שליוו את האירוע הזה, חגיגות שנמשכו יממה תמימה. מחיאות הכפיים, שירה רמה, רכיבה על גופתו של התנין, הוצאת לשונות אליו והלעג לגופתו המתה, כאילו מוודאים את מותו. על פני האוכלוסייה המקומית היה נסוך פחד מהול בשמחה וכל תושבי הכפר היו כאחוזי תזזית. הנה סוף סוף הרגו את השטן והלעג אליו ללא תגובה מצידו הייתה ההוכחה אותה ביקשו. מראה כזה ללא ספק מאפיין ומייחד את הטיול למדגסקר.