הבקע הסורי אפריקאי ודגים בים המלח מאת: חן כץ מדריך טיולים

כאחד שנולד ובילה את כל חייו כמעט בבקע הסורי אפריקאי, אני חייב לציין שעם חלוף השנים, התופעה הטקטונית
הזו רק מתעצמת בתודעתי .הבקע הסורי אפריקאי הוא אכן שבר, או מעין סדק ענק בכדור הארץ. השבר כל כך גדול שהיום העומד בו או על שפתו יראה פשוט עמק גדול. חלקו הדרומי של הבקע נמצא באריטראה,
ליד אתיופיה, וחלקו הצפוני מול הרי האנטיטאורוס שבטורקיה. למעשה, הבקע הסורי אפריקאי הינו תופעה
טקטונית בת מאות מיליוני שנים שבני האדם החלו להבין אותה ולחקוראותה לפני 195 שנה בלבד.

היה זה הנוסע השוויצרי יוהן לודוויג בוקהארד, שבשנת 1812 יצא מסוריה דרומה ומטרתו לחקור את אפריקה.
במסעו זה מנהל בוקהארד יומן מסע. בוקהארדמעולם לא מילא את שאיפותיו לחקור את אפריקה היות והוא נפטר מדיזנטריה בקהיר וגם נקבר בה, אך מה שכתב ביומנו עד הגעתו לקהיר הינן בהחלט עובדות מאלפות. פרסומו
הרב הגיע לו בשל היותו האירופאי הראשון שמגלה את פטרה, בירת הנבטים הנשכחת, למערב – לראשונה מזה
שמונה מאות שנה. אך לדעתי חשובה עוד יותר דעתו על העמק הגדול דרכו צעד במסעו מצפון לדרום.

בוקהארד היה הראשון שטען לקשר טקטוני בין אגם קרעון שבלבנון, החולה בעמק החולה, הכנרת שבעמק הירדן, ים המלח שבבקע ים המלח וים סוף. בוקהארד אמנם לא קרא לו בשמו, אבל הוא הראשון שמספר על הבקע הסורי אפריקאי. מאז ועד היום התופעה נחקרת. היום אנו יודעים הרבה על הבקע הזה, שנחשב לגדול בעולם ומהווה את גבולה המזרחי של ישראל. אחד מהדברים המרתקים שיודעים לספר לנו עליו זה שצידו המזרחי של הבקע (למעשה עבר הירדן, ערב, חלק מסוריה) זזים צפונה ביחס לחלקו המערבי של הבקע – כסנטימטר בשנה. כלומר השבר פעיל עד היום. לא כל שנה סנטימטר אלא ממוצע שנתי. אחתלמספר שנים מתרחשת רעידת אדמה, והאדמה זזה. מאז שהחלה התנועה הטקטונית הזו ועד היום, זז חלקו המזרחי של הבקע ביחס לחלקו המערבי כ 110 (!) קילומטר.  מדהים.

אנחנו יודעים להצביע היום על עדויות בשטח אשר ממחישות את התנועה הזו. לדוגמא, אתרים הסטורים וערים עתיקות אשר נחפרות משני צידי הבקע. רוב הערים העתיקות והאתרים ההיסטוריים חרבו ברעידות אדמה שהן אופייניות לבקע. החורבות מצדו המערבי של הבקע כמו בית שאן העתיקה, קומראן, מצדה, סרטבא ועוד, נפלו ברעידות האדמה צפונה. החורבות ממזרח לבקע, כמו סוסיתא, ג'רש, רבת עמון או פטרה, נפלו דרומה. העניין ברור. כאשר הקרקע נעה צפונה, העמוד ייפול דרומה וההיפך. כאשר מחפשים את הזהות של המבנה הגיאולוגי בצד המזרחי של הבקע אנו מוצאים אותו מאה ועשרה קילומטרים מצפון למזרחי. צילומי אוויר, קידוחים ססמיים, חפירות ארכיאולוגיות. כמה נפלא המדע המתקדם שמאפשר לנו להבין תהליכים שכאלה. המפתיע מכל, שעוד לפני כל אלה, כבר הכירו אנשים את תכונותיו של הבקע.
תיאור מפורט מופיע בספר זכריה אשר בתנ"ך:
"ומדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם, ובקע הר הזיתים מחציו מזרחה וימה, גיא גדול מאד, ומש חצי ההר צפונה וחציו נגבה… ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עזיה מלך יהודה"  (זכריה, יד, 4)

כאשר אני נתקל בתיאורים מקראיים מסוג זה, עוברת בי צמרמורת. איך הם ידעו? הם היו ללא ספק אנשי שטח מעולים בימים ההם ולא קיבלו את שיזופם מניאון. כמי שחי בשטח וער לכל שינוי, בודאי שינויים בעקבות רעידות אדמה היו נאורים להם כשמש בצהרי יום. הנה לכם תיאור מדהים נוסף, והפעם מהנביא יחזקאל .נביא זה מתאר דגים בים המלח! אכן כן.
"…כי באו שמה המים האלה וירפאו וחי כל אשר יבוא שמה הנחל. והיה ועמדו עליו דוגים (דייגים) מעין גדי ועד עין עגלים
)כנראה עין פשחה) משטוח לחרמים (פורשים רשתות דייג) יהיו למינה תהיה דגתם כדגת הים הגדול רבה מאד."
התיאור המדהים הזה של דייגים בצפון מערב ים המלח פורשים רשתות ודגים מופיע בספר יחזקאל, מ"ז, פסוקים 8-10.
האם נבואה בפי יחזקאל או תיאור מציאות הזויה?

אכן ישנם דגים בים המלח. במקומות שבהם מוזרמים מים מתוקים מהנחלים אל הים, צפים אלה המתוקים על פני המים המלוחים היות ומשקלם קל יותר.ההתמהלות בין שני גופי המים אינה מתרחשת מיד ונוצרת שכבת מים מתוקים דקה על פני ים המלח באותם מקומות. אל אותה שכבת מים מתוקים שוחים להנאתם דגי נאווית שמקורם במעיינות ובנחלים שבמדבר יהודה והרי מואב. הדגים הללו שוחים אל תוך ים המלח אך דואגים להישאר בשכבה העליונה, זו המתוקה.

לראות אנפות תופשות דגים לחופי ים המלח לשפך הנחלים האיתנים אינו מראה נדיר. לצערנו, מלבד עין פשחה, אין כיום בישראל זרימה של מים מתוקים באופן טבעי לים המלח. גם מהרי מואב הולכים ופוחתים הנחלים אשר מזרימים מים אל ים המלח. הן ישראל והן ירדן תופשים מים אלה ועושים בהם שימוש למים מינרלים, השקייה ועוד. אני זוכר לפני מספר שנים שזכיתי לצלם דייגים לחופי ים המלח בשפך נחל ארנון ירידת מפלס הים יוצרת חשיפה של רצועות חוף מבוצבצות.

ברצועות החוף הללו, בקרבת שפך הנחלים, נכלאים דגים לעתים בתוך שלוליות ומתנתקים מיכולתם לשוב אל גוף המים המתוק. המלח משתלט במהירות על אותה שלולית, הדגים מתים, מתאבנים במלח, והרי לכם מאובנים של דגי מים מתוקים בתוך מלח. כל טייל מתחיל מכיר את "שביל הדגים" בהר סדום, מקום בו אפשר למצוא מאובנים כאלה. עולם הדימויים ויכולת הניסוח של יחזקאל ללא ספק ראויים להערצה. אך בעניין נחלים שמימיהם מרפאים את ים המוות ומאפשרים בו חיים, יחזקאל ללא ספק משתמש באקטואליה בת זמנו שהייתה רווחת יותר מאשר בימינו.

---