חולות נודדים
דף הבית מאמרים טיול לנמיביה הבבונים בשדות התירס מאת: חן כץ מדריך טיולים

טיול לנמיביה הבבונים בשדות התירס מאת: חן כץ מדריך טיולים

טיול לנמיביה הבבונים בשדות התירס מאת: חן כץ מדריך טיולים

זהו שריד אחד מיני רבים לניסיונותיהן של תחנות המיסיון האירופאיות, אשר במאה ה 19, עמלו בכדי "להחדיר בינה" בתושביה התמימים של היבשת השחורה

זהו שריד אחד מיני רבים לניסיונותיהן של תחנות המיסיון האירופאיות, אשר במאה ה 19, עמלו בכדי "להחדיר בינה" בתושביה התמימים של היבשת השחורה. בעקבות תחנות מסיון אלה, ובעקבותיהם של כמה סוחרים לבנים, נקבעו גבולותיה הקולוניאליים של אפריקה וצצו קהילות לבנות ואופטימיות במרחב.

טיול לנמיביה אף פעם לא היה יעד מאד אטרקטיבי בעניין זה, ובאופן יחסי, מאוחר לשכנותיה, הייתה לקולוניה גרמנית. חוואים לבנים גידרו שטחים גדולים בחלקה הדרום מזרחי של המדינה, אזור קצת פחות מדברי, ובעזרת שבשבות רוח המפעילות משאבה, הוציאו מים מהאדמה. למבקר באזורים אלה של נמיביה כיום, נפרשת תמונה שנראית כתלושה מהמאה ה 19. בית חווה גדול, סביבו כלים חקלאים עתיקים אך עובדים.  בבית החווה גרה משפחה של לבנים, צאצאי החלוצים הקולוניאליים, ובסמוך לבית החווה, "רובע" די עלוב של שחורים, מצאצאיה של הארץ, אשר משמשים כפועלים בחווה. החוות מוקפות בגידולי שדה שונים, בחלקן מגדלים בעליהן צאן ובקר. בטיולים המאורגנים לנמיביה שאני מדריך, יצא לי לשבת בחווה כזו יותר מפעם, תמיד מסתקרן (ולעיתים אף מקנא) בצורת החיים שמנהלת המשפחה המבודדת הזו, מוקפת מדבר ענק ובו שלל חיות בר, כשהמרחק אל הישוב הקרוב הוא כשעה וחצי טיסה במטוס קל. זכורה לי שיחה משעשעת עם בעל חווה ולו שדות תירס עצומים. קוראים לו פראנק.

פראנק: "תבין, הבעיה הכי גדולה שלי כאן זה הבבונים."
אני: "למה?"
פראנק: "הם נכנסים לי, להקה שלמה! אל שדה התירס בבוקר, ומתחילים לקטוף."
אני: "מה הבעיה, יאכלו וילכו, כמה כבר יש פה? "(פראנק מוקף ב-3,500 דונם של תירס)
פראנק: "אתה לא מבין. הם נכנסים לשדה, כל אחד קוטף תירס אחד. לפני שהוא קוטף את השני, הוא מעביר את הראשון לבית השחי וכך יש לו מקום לשני ביד. כשהוא בא לקטוף את השלישי, הוא מכניס את השני לבית השחי, אבל אז הראשון נופל. וכך האידיוטים האלה ממשיכים כל היום! בסוף הם יוצאים אחרי שמונה שעות עבודה, כל אחד עם שני תירסים ואצלי בשדה כל הפרי על הרצפה!!"
אני: נחנק מצחוק.
פראנק: "אני שמח שזה מצחיק אותך".
אני: "כמו שאני מכיר אותך, בטח ניסית להילחם בזה, לא?"
פראנק: "הנבלות יודעים לספור!"
אני: "מה זאת אומרת?"
פראנק: "תראה, באתי לשדה עם רובה. הם מיד ברחו והעמידו שומר על הגבעה ממול. נשכבתי בשדה עם הרובה וחיכיתי להם. לא ירדו, ייבשו  אותי עד הלילה, הלכתי הביתה עצבני. חשבתי אולי נבוא כמה לשדה, כמה יחזרו וכמה יישארו עם הרובים וככה נפתור את זה. ירדנו ארבעה חברה לשדה יום למחרת. הנבלות ברחו ושמו שומר כרגיל, על הגבעה. שניים יצאו מהשדה וחזרו הביתה. הנבלות לא ירדו. ראו ארבעה באים, שניים הולכים, הבינו שמחכים להם עוד שניים בשדה. לא ירדו. לא משנה איך שיחקנו במספרים, הם תמיד ידעו לחשב כמה עוד נותרו בשדה. מעצבן. תחשוב, בבון שיום שלם קוטף אלפי תירסים ויוצא בסוף עם שניים, מצליח לספור בדיוק מרגיז את האורבים לו עם הרובים בשדה."
אני: נחנק מצחוק.

פראנק: "אחד העובדים שלי, יש לו חבר בושמן, וזה נתן לו רעיון. ירדנו לשדה, הנבלות כצפוי רצו לגבעה ושמו עליה שומר. ליד השדה קדחנו חור בעץ שיטה, הפועל שלי היה מאד מדויק בגודל החור, כל זה קורה  במקום שהבבון עומד על הגבעה ורואה בסקרנות מה אנחנו עושים. אל תוך החור שקדחנו בעץ זרקנו אבן קטנה והלכנו הביתה. לאחר ששתינו, אני והפועל, כוס קפה, הוא אמר לי שלדעתו אפשר כבר לחזור לעץ השיטה. בדרכנו חזרה לשדה נכנס הפועל אל המחסן והביא פח צבע, ובו צבע כחול. למה זה? שאלתי, חכה תראה, אמר. כשחזרנו לעץ, היה מחובר אליו בבון. מה קרה, הבבון ראה אותנו קודחים חור בעץ, הוא ראה אותנו זורקים פנימה את האבן. אחרי שהלכנו, הוא לא הצליח להתאפק וירד מהגבעה לבדוק מה זרקנו לחור. כשהוא מאגרף את ידו בחור סביב האבן, נתפסה לו היד. צורח צועק ולא עוזב את האבן. באנו אליו וצבענו אותו בכחול. כשהיה כולו כחול שחררנו אותו. נעלב ומבוהל רץ חזרה הבבון אל הלהקה שלו. אלה ראו את הדבר הכחול הזה רץ אליהם, תפסו בהלה איומה וברחו. הוא, ראה אותם בורחים, היה בטוח שמשהו רץ אחריו והגביר מהירות. ככה הם נעלמו לעבר השקיעה.
אני: נחנק, אבל באמת, נחנק מצחוק! "נו, נפתרה הבעיה!! הידד!"
פראנק: "איזה נפתרה, שבוע אחרי זה הם חוזרים אלי מהחווה של השכן שאחריהם רודף בבון אדום…."


 

הטיולים החמים
נשמח לענות על כל פניה...
שליחה
הצטרפו לניוזלטר וקבלו עדכונים על טיולינו הבאים